נעים להכיר עם חמוטל אייזקס

שאלה: שרית חייט

ספרי מי גר בבית ?
פיטר ואני וארבעת ילדינו:  תום בקרוב בן 17, ליבי בת כמעט 12, מיקה בן שבע וחצי, ולילה כרמל בת ארבע.

פיטר עובד למחייתנו בחברה פרטית לניהול נדל"ן .

אני עוסקת בעיקר בחינוך הביתי, ועל הדרך מלווה לידות בתור דולה, זה דבר שאני עושה כבר חמש עשרה שנים בערך. אני מדריכת הנקה, ומלמדת שיטת מודעות לפוריות. בשנים האחרונות אני מתמחה בקביעת מין היילוד, וזה ממלא אותי בשמחה רבה. אני עובדת בעיקר עם נשים מהקהילה החרדית בישראל, כאלה שיש להן חמישה או שישה ילדים מאותו מין, ומעוניינות להדר במצוות פרו ורבו, וללדת ילד מהמין הנגדי. זה מסתדר טוב עם החינוך הביתי, כי השעות גמישות ושונות משבוע לשבוע.

היכן אתם גרים?
אנחנו גרים בצפון לונדון , באנפילד באזור הלא ישראלי של לונדון, ממש כמעט מחוץ לעיר. הגעתי ללונדון בתור סטודנטית בשנת 1991. ופיטר נולד וגדל באנפילד.

אנחנו גרים בבית של מאה עשרים מטר, שארגנו בו ארבעה חדרי שינה קטנים. חדר המגורים אצלנו הוא מרכז הבית, ועושים בו הכל הכל. לבית יש גם חצר קטנה. השנה נעביר את גן הירק שלנו לחצר. עד עכשיו, בעשר שנים האחרונות חכרנו אדמה בגינה קהילתית, אבל נגמר לי מזה… החלטתי לעבור לגינה יותר קטנה אמנם, אבל קרובה יותר לבית. ארבעת הילדים שלנו נולדו בבית הזה, וזו אחת הסיבות שאני קשורה אליו בעבותות.

איך הגעת אל החינוך הביתי?
הגעתי אל החינוך הביתי במקרה. זה התחיל מזה שגידלנו את תום, בננו הבכור, לפי עיקרון הרצף. וזה גרם לכך שהייתי מאד קשורה אליו והוא אליי. והייתי מאד רגישה לצרכים שלו, ובעצם לכל הגוונים של הצרכים וההשתנות שלהם לאורך שעות, ימים ושבועות.

היה לי המון ניסיון בטיפול בילדים, כי עבדתי כמטפלת במשך עשר שנים לפני שהפכתי לאמא. וראיתי את הקשיים של ילדים במערכת. עבדתי גם בגנים.

באנגליה ילדים מתחילים כיתה אל"ף "גנית" בגיל ארבע, ואני זוכרת שאמרתי לחברה, כשתום היה אולי בן שנתיים וחצי, שנראה לי שגיל ארבע זה פשוט טירוף לשלוח ילד לבית הספר. והיא ענתה במין נונשלנטיות: "אה, את מתכוונת בטח לעשות לו חינוך ביתי? ". ואני אף פעם לא שמעתי על המושג חינוך ביתי, אבל ישר נדלקתי ואמרת "כן" והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה…

איך נראה החינוך ביתי שלכם?
החינוך הביתי שלנו נראה כרגע אחרת ממה שנראה בזמנים אחרים. לפני שנתיים, או חמש, או יותר.

הוא גם משתנה לפי מזג האוויר, כי החורף די משאיר אותנו בבית, או לוקח אותנו למקומות מקורים. לעומת זה בקיץ אנחנו נמצאים הרבה בחוץ.

יש פעילויות שהילדים עושים. תום התחיל השנה ללכת לקולג׳, הוא לומד שם לבגרויות, אז הוא יצא פורמלית מהחינוך הביתי. הוא כמעט לא נמצא כבר בבית, כי במשך השבוע הוא בקולג׳,  ובשבת הוא בקונסרבטוריון ובימי ראשון הוא וליבי בחזרת מקהלה.

ליבי הולכת גם לתנועת נוער. כרגע אלה שתי הפעילויות הקבועות היחידות שלה. בקרוב היא תתחיל בשיעורי זימרה עם מורה פרטית.

מיקה הולך לשיעורי אתלטיקה בימי שישי, שגם ליבי הלכה אליהם בעבר אבל לאחרונה נטשה אותם. הם מאורגנים במיוחד עבור ילדי החינוך הביתי. הם מתקיימים במרכז  ספורט נפלא שנבנה לא רחוק מכאן לכבוד האולימפיאדה.

פעם בשבוע אנחנו הולכים לבריכה, בדרך כלל עם חברים.

יוצא שהסדר השבועי הוא כזה (השבוע מתחיל ביום שני) :

יום שני:  בבוקר בדרך כלל באה העוזרת ולפעמים אני עובדת. ואם יש מזג אוויר טוב, היא לוקחת אותם לשחק בחוץ בזמן שאני עובדת. בדרך כלל ביום שני אנחנו בבית, כי סוף השבוע מאד עמוס אצלנו. וזה יום שבו לפעמים באים אלינו חברים.

בערב יש לליבי תנועת נוער.

ביום שלישי לפעמים אני עובדת בבוקר ואז באה העוזרת. בדרך כלל אנחנו יוצאים בימי שלישי, לפעמים לחברים, לפעמים למפגש (יש מפגשים בחוץ בימי שלישי, אז זה תלוי איפה המפגש ואם זה ריאלי שניסע מבחינת מרחק, לפעמים זה רחוק מדי או שמזג האוויר קר מדי ובמקרה כזה בדרך כלל אנחנו הולכים לג׳ימבורי עם חברים מהחינוך הביתי.

בביום רביעי בדרך כלל אנחנו הולכים לבריכה. זה במרחק הליכה מהבית.

יום חמישי אני שומרת חופשי, כדי שנוכל לנוח אם היה שבוע מעייף, או שאם דברים לא עבדו עד יום חמישי, נוכל לנסוע למוזיאון. יש מוזיאונים מעולים בלונדון והילדים (במיוחד מיקה)  ממש נהנים ללכת. ברוב המקרים אנחנו פוגשים חברים שם.

ביום שישי  אתלטיקה בבוקר.  העוזרת באה לנקות ובדרך כלל אני עובדת בצהריים.  בערב ארוחת שבת.

בשבת  אנחנו בדרך כלל מנסים לעשות דברים שלא מספיקים במשך השבוע. לפעמים מבקרים את ההורים של פיטר שגרים במרחק שעה נסיעה מאתנו.

בראשון תום וליבי במקהלה ופיטר ואני לוקחים את מיקה ולילה לפארק. בימים שאין מקהלה בדרך כלל אנחנו נחים, או מטיילים אם מזג האוויר מאפשר.

המשפחה של פיטר  מסתכמת כאן באבא שלו ואשתו, שגרים במרחק שעה נסיעה מאתנו. הם לחלוטין לא מעורבים בחיי הילדים, או בחיינו, כך שאפשר להגיד שכיוון שהמשפחה שלי בישראל, אנחנו חיים כאן ממש בלי משפחה וזה לא פשוט. המציאות שלנו די אוטרקית .

מה  השתנה במשך השנים ואיך?
המון השתנה במשך השנים. קודם כל המשפחה גדלה, וההתארגנות היא אחרת לגמרי כשמגדלים ארבעה ילדים, לעומת אחד או שניים.

יחד עם התרחבות המשפחה, אני חוויתי יותר ויותר קושי, במיוחד בהתמודדות היומיומית, ובעיקר בגלל שאני סובלת מראייה מאד ירודה, ורשומה כעיוורת.

דברים שיכולתי במאמץ לעשות עם ילד אחד או שניים,  נהיו קשים עם שלושה, ובלתי אפשריים כמעט עם ארבעה ילדים. זה דרש שינויים בהתנהלות.

בשנה האחרונה הפסקנו ללכת לקבוצות חינוך ביתי, למפגשים שבועיים. מדי פעם אנחנו הולכים למפגש פארק, אבל זה רק אם אני מרגישה שיש לי כוח לזה.

מאד מאד מסובך בשבילי לפקח על הילדים שלי בסביבה לא מוכרת, ובמיוחד כשהמפגש הוא בתוך אולם, והאקוסטיקה לא טובה, ויש רעש. רעש כזה הוא בשבילי כמו שבשביל אחרים זה להיות בחושך. בגלל שאני משתמשת בשמיעה על מנת למקם את עצמי ואת הילדים שלי בחלל ולדעת מה הם עושים.

אז הפסקנו לפני שנה ללכת למפגש של הקבוצה שהיינו חברים פעילים בה כ-12 שנים. זה היה קשה, אבל הכרחי מבחינתי.

אני חושבת שמאז יש הרבה יותר זרימה בחיי היומיום שלנו, ואני מרוצה מזה.

הבאתי עזרה מבחוץ, וזה היה צעד עצום מבחינתי. אני חושבת שיש סכנה לכל אחד בחינוך הביתי להגיע למצב שחיקה, אבל אצלי זה היה מאד מוחשי בגלל בעיית הראיה. פתאום פשוט לא יכולתי לתפקד, והבנתי שאני מוכרחה לעשות שינוי.

מוניקה, העוזרת שלנו, עובדת בערך עשר שעות בשבוע. היא עוזרת לי לארגן את הבית בתחילת השבוע, אחרי סוף השבוע,  עוזרת בבישול וגיהוץ, שני דברים שבשנים האחרונות התחילו להיות יחסית מסוכנים עבורי, וכמובן ביום שישי בניקיון לקראת שבת.

היא גם הבייביסיטר היחידה שלנו, ובזכות הגמישות האינסופית שלה, אני מצליחה ללוות לידות ובכלל לעבוד.

הבת שלה בגיל של מיקה, והיא הולכת לבית-ספר, אבל לפעמים אחה"צ ובחופשות היא מביאה אותה איתה אלינו, וזה נהדר בעיניי.

אני משתדלת לשים לב לצרכים שלי ולהתנהל בצורה שלוקחת בחשבון את הכוחות שלי. באופן כזה יש לי סבלנות, ואני יכולה לעבור את היום, את השבוע, את החודש…

לימוד מובנה או חופשי?
אין אצלנו לימוד מובנה, חוץ מאשר בפעילויות שמיועדות לכך, כמו שיעורים או חוגים.

בעבר היינו טיפה מתוחים בקשר למה שהילדים "עושים". היום אנחנו רגועים. הילדים עושים מה שעושה להם טוב, ואנחנו מתרכזים בלעשות את החיים נהדרים.

האם את יכולה להשוות בין החינוך הביתי שלכם לבין מה שקורה בארץ?
קצת קשה לי להשוות. רוב מה שאני יודעת על החינוך הביתי בארץ זה ממה שאני קוראת בקבוצות בפייסבוק, ואולי זה לא ממש מייצג.

בארץ החינוך הביתי ממש בחיתולים. רוב המחנכים הביתיים נוקטים בגישת אנסקולינג. אין , אני אגיד כמעט, אבל להערכתי באופן די קטגורי אין, מחנכים ביתיים בישראל שאינם יהודים.

בלונדון יש המוני משפחות חינוך ביתי, הייתי אומרת אלפים. יש  אנשים מהמון סוגים. יש נוצרים, יהודים, מוסלמים… יש קבוצות שמיועדות במיוחד לקבוצות שונות… יש  קוסמופוליטיות רבה. הרבה תרבויות ושפות בקרב המחנכים הביתיים.

בשנתיים האחרונות חלה עלייה חדה ממש בכמות המחנכים בבית בלונדון. פתאום יש מסה קריטית. ורואים את  התוצאות של זה בשטח. למשל יש מוזיאונים שעכשיו באופן קבוע נותנים פעילויות שפתוחות במיוחד לילדי החינוך הביתי.

אני מרגישה ממש שינוי בכיוון הרוח וזה טוב.

בד בבד עם זה, החירות שמאפשר החוק באנגליה, שלפיו אין חובת דיווח על חינוך ביתי ואין צורך באישור, אותה חירות עומדת בסכנה, כאשר כל כמה שנים יש הצעות חוק שמסכנות אותה. מערכת החינוך באנגליה קורסת. הרבה אנשים מוציאים את הילדים מהמערכת בגלל מחדלים רציניים ביותר.

איך את תופסת את התפקיד האמהי שלך?
אני מאד אוהבת להיות אמא. ואני שואפת להצטיין במשימה הזאת. מצד שני, אני מודעת לכך שבמיוחד בחינוך הביתי, אנחנו פשוט חיים עם הילדים שלנו.

אני אוהבת את התחושה הזאת של להיות ביחד, ופשוט להיות.

מה משמח אותך, את שאר בני הבית?
משמח אותי להיות עם אנשים שאני אוהבת. חברים טובים. להרגיש זרימה וחופש. בשבוע שעבר טיילתי עם חברה בפארק האולימפי הנפלא, והילדים רצו מסביב והשתובבו, והיה מזג אוויר נעים, הרגשתי מאושרת. נעים לי להיות עם אנשים שיש לי איתם חיבור, שאני מרגישה שאפשר לתת לדברים לזרום ולהיות פשוט כמו שהם.

עוד דוגמא טובה למשהו כזה, היתה כשהלכתי עם חברה למוזיאון הבריטי. הילדים רצו לראות מומיות. הגענו לחדר הראשון של המומיות, והיה שם מוצף בילדי בית ספר לילדים שלנו הספיק לראות שלושה דברים, והם רצו לצאת משם, ופשוט יצאנו ונתנו להם לרוץ במרחב המרכזי. נוטשים קומה שלמה של מומיות…. ולהיות במקום הזה, שבו אני וחברה בהבנה ובהסכמה גמורה ביחס לכך שלצאת משם זה לא "פיספוס " כמו שלמשל ללכת במוזיאון בלי חשק יכול להיות פיספוס רציני… זה משהו שגורם לי אושר. נחת.

האם הילדים עוזרים בבית?
הילדים חיים בבית, ועושים כל מה שמבקשים מהם. כל אחד ברמה שלו. יש תקופות שיותר ויש תקופות שפחות. בגדול אנחנו לא משתמשים במונח "לעזור בבית" פשוט עושים מה שצריך.

אני חושבת שההצלחה של הדבר הזה נעוצה בעובדה שאני ופיטר אף פעם, באופן מאד מודע לא מתלוננים על עבודות בית. לא מתייחסים לזה כדבר קשה או מבאס, אלא עושים בשמחה. המושג לעשות משהו עם חיוך על הפנים, הוא מושג מוכר אצלנו בבית.

אני מבקשת לעשות בצורה עניינית. קוראת לילד למטבח ואומרת "אני צריכה שתפנה עכשיו את המדיח"  אם זה יכול לחכות, זה מחכה, אין בעיה, אני לא מנסה "לחנך "… אם אני צריכה את המטבח מאורגן כדי להכין ארוחת ערב, זה מאד קונקרטי.

כשמיקה או לילה כרמל לא רוצים לעדשת משהו שצריך לעשות,  אני בדרך כלל עושה בשמחה בעצמי, וגם אומרת שזה משמח אותי לעשות…. או קוראת לאחד הגדולים לעשות במקומם… בתכלס הם רוצים לחקות את המבוגרים, אז זה עובד.

רגעים מרגשים במיוחד?
זכור לי הרגע בו שלחנו את תום בפעם הראשונה למחנה של המקהלה לכמה ימים. עמדנו ליד האוטובוס עם דמעות בעיניים ולא הבנו איך שאר ההורים כל כך רגועים.

רגעים כמו שנולדו לנו תינוקות בבית והילדים היו אתנו בתוך הסיטואציה. הופעות של תום ושל ליבי באולמות מופלאים בלונדון, כמו  סיינט פול  ורויאל פסטיבל הול. יש עוד המון. חגים, טיולים, קומזיצים. זה טוב.

עוד רגע מרגש עבורי היה יום אחרי שמלאו למיקה חמש. עמדנו באוטובוס והוא אמר לי בעיניים בורקות : "את יודעת שאני יכול לקרוא ?" וקרא את המילה "עצור" על הכפתור של האוטובוס, ובאנו הביתה והוא פשוט התחיל לקרוא. קסם.

לפני כמה ימים לילה כרמל כתבה את המילה owl לגמרי במקרה על המשקוף, ומיקה כל כך שמח ואמר לה מה היא כתבה. היא היתה מאושרת כל כך. רגעים כאלה שווים את כל המאמץ.

גיל ההתבגרות – כמי שחוותה, יש לך המלצות, טיפים, הרגעות?
מה שעוזר זה לזכור שהילדים  קולטים את הערכים שלנו גם כשנראה שהם "מתמרדים". שכשיש בעיות, אהבה וקרבה מנצחות הכל… ברגעי משבר, כדאי לזכור שהחינוך הביתי הוא בשום אופן לא שעיר לעזאזל. כשיש קשיים, לרוב הם למרות החינוך הביתי, ולא בגלל החינוך הביתי. ולא לאבד בשום אופן את היושרה הפנימית שלנו, אחרי הכל, היא זו שהביאה אותנו עד הלום.

מה את יודעת שתעשי אחרת עם הצעירים יותר?
נראה לי שככל שהזמן עובר, אני נהיית רגועה יותר, ואני בהחלט שואפת לכך.

אני חושבת גם שעם הזמן פחות ופחות חשוב לי "להוכיח " שהחינוך הביתי "נכון". מדברת על זה פחות ואחרת, לא מתיימרת לדעת מה נכון וכמה בעייתית מערכת החינוך. המציאות היא שאני לא יודעת עליה הרבה, והיא גם לא כל כך מעניינת אותי.

אתגרים בחינוך הביתי?
בוודאי. בעיקר העובדה שאצלנו בגלל שאין משפחה מסביב, זה מאד מאד אינטנסיבי. העובדה שאין פה רגע דל, מאתגרת בהחלט.

מענה לצרכים של ארבעה ילדים בגילאים שונים, ושני מבוגרים שמאד שונים זה מזה, זה לא דבר פשוט. זה דורש אנרגיה ויצירתיות.

יתרונות?
אני חושבת שיש המון יתרונות בחינוך ביתי. זה פשוט שונה לגמרי מלשלוח למסגרת. העובדה שאפשר להתנהל באופן יומיומי בדרכים שמתאימות לצרכים העכשוויים של כל אינדיבידואל במשפחה, זה דבר שאין לו אח ורע בחינוך מערכתי מכל סוג. זה בריא בעיני. אפשר בכל רגע לעצור הכל.

טיפ למשפחות בתחילת הדרך?
טיפ?  להיות ברגיעה,  לשחרר את ה "כפתורים" שהבאנו מהחינוך המערכתי שחווינו אנו עצמינו. לצפות במה שקורה, במקום לעסוק בלהשפיע. לחיות את החיים שלנו בשיתוף ואהבה עם ילדינו, בפתיחות..

את רואה את עצמך כחלק מקבוצה או קהילת חינוך ביתי?
בעבר ראיתי את עצמי לחלוטין כחלק מקהילה. היום אני לא רואה את זה ככה. חוויתי הרבה אכזבה ממה שחשבתי שהיתה הקהילה שלי .

נושא הגיליון הוא הזנה – איך את מתייחסת לזה? האם מוקפד אצלכם?
זו השאלה שהכי מאתגרת עבורי בריאיון. כילדה, חייתי בבית בו התזונה היתה דבר שדיברו עליו השכם והערב. אני באופן מודע לא מסכימה לגדל את הילדים שלי עם אנרגיה של "הקפדה" בהקשר של אוכל. זה לוחץ לי על הרבה כפתורים, רבים מכדי להזכיר.

אנחנו אוכלים אוכל מגוון. אוכלים בגדול הכל, חוץ מתום, שהוא צימחוני.

אוכלים אצלינו הרבה אוכל מבושל, מרקים, צ׳ולנט צימחוני, לחם שאור מאפה בית, שותים קפיר מיים שאנחנו מכינים בבית… המון ירקות ופירות. יש גם כל מני מוקצים למיניהם מדי פעם ואני זורמת בגדול. הגישה שלי היא בעיקר מה "כן" ולא דווקא מה "לא". למרות שכמובן שיש דברים שלא נכנסים אלינו הביתה, כמו קולה אלא אם כן צריך להשתמש בה בתור מדביר מזיקים בגן הירק ….

מה תארזי בצידנית למפגש?
כאן אנגליה, אז לרוב זה סתם תיק עם אוכל…ולא צידנית.

בכל אופן זה תלוי במפגש. לפעמים זה תרמוס עם אוכל חם מבושל, לפעמים סנדוויצ'ים, פירות, ירקות חתוכים, אצות נורי, ביצים קשות, זיתים, שקית אגוזים, בננות. הילדים שלי רעבים כל הזמן, אז זה בערך כל האופציות ועוד. .

מה המאכל האהוב עליכם בבית (עם מתכון בבקשה)?
המאכל האהוב עלינו הוא מרק שאנחנו קוראים לו baby bean soup

בגדול זה מרק פשוט, עם שני סוגי שעועית, מיץ עגבניות, תפוחי אדמה פרוסים גזר חתוך לקוביות. לזה אני מוסיפה מה שנקרא כאן "משחת קארי, שאני קונה כאן בצנצנת, ומוסיפה שתי כפות מזה. אתם תצטרכו בסיר נפרד לטגן בצל, שלוש שיני שום, לטגן בשמן או בחמאה, להוסיף אבקת קארי מלח, פלפל אדום חריף, כורכום, זנגוויל אם אפשר טרי, וקינמון. לבשל עד שזה רך, ולהעביר בבלנדר. ואת זה להוסיף למרק. אני מוסיפה גם כמה מקלוני ציפורן מבושלים עד שהכל רך וטעים עד מאד.

מה תאחלי עצמך ולנו, מה את רוצה שיקרה בשנה הקרובה?
לכולנו אני מאחלת הרבה רגעי אושר עם הילדים שלנו, תקשורת טובה, וכמובן התפתחות אישית. החינוך הביתי הוא של כולנו והוא ממשיך כל עוד אנחנו חיים.