גבולות

מאת: מייגן לייבוביץ

Everything you will ever need can be found within.
From the quiet reflection will come even more effective action

James Levi

 

גבולות. מילה טעונה בחיים שלי. מילה שנוגעת בשאלה מה זה חינוך, משמעת וגבולות ואיך אני חייה אותם.

חינוך, משמעת וגבולות היו בלגן גדול בנפש שלי מאז שפיתחתי מודעות למושגים הללו כנערה. אותי ניסו לחנך למשמעת עצמית דרך ציפיות מאוד ברורות מה זו התנהגות טובה ורעה ועם לא מעט בושה כדרך לשלוט בהתנהגות ועונש שהיום לא חוקי. כשניסיתי לשים גבולות מול הציפיות האלו כשהייתי נערה, לא עודדו אותי להיות קשובה לעצמי, אלא להיות קשובה לדמויות עם סמכות וביחד עם זה להיות "נחמדה" לסביבה שלי. להיות שקטה.

כסטודנטית באוניברסיטה נגעתי בשאלות הקשורות לחינוך כשלמדתי קורסים בפסיכולוגיה כחלק מהתואר. נפתחתי לחוויה שאפשר לתאר התנהגות ללא שפה שיפוטית (לפחות לא השפה השיפוטית המוכרת לי). זה היה שינוי דרמטי עבורי להיפתח לאפשרות נוספת מעבר לתיאור והערכת התנהגויות לפי כמה הן "טובות" ו"רעות", אלא ככלי להבין תיאוריות המבוססות על עקרונות פסיכולוגים, ולא ערכים דתיים ושמרניים שהכרתי עד אז. סיימתי את התואר בהבנה ברורה שמודדים יעילות של חינוך, גבולות ומשמעת לפי התנהגות. איך להשיג את ההתנהגות הרצויה עוד נשאר לי דייסה רגשית. למרות שנפתחתי לחידוש שיש שפה לתאר התנהגות לפי ערכים שונים. בשלב זה לא ממש עלתה לי סיבה לחקור "איך" להשיג התנהגות רצויה, ומה זאת בכלל התנהגות רצויה.

עד שנהייתי אמא.

כשנכנסו לחיי הילדים שלי ועדי, לפרש את ההתנהגות של התינוק החדש התחיל לאתגר אותי. לדעת מתי ההתנהגות היא טובה ומתי היא לא פתאום לא היה לי כל כך ברור. אפילו אפשר להגיד שהיה לי די סוער. לגלות שאין לי כל כך איך להבין את ההתנהגות השאיר אותי ממש ללא ביטחון במה שאני עושה.

השאלה על חינוך/משמעת/גבולות עלתה עכשיו ממקום של מה הם בכלל הערכים שלי? התחלתי לחקור את העקרונות המוכרים לי ולנסות להבין על מה הם מבוססים. לקרוא מהספרות האנתרופוסופית והפסיכולוגית, עכשיו עם עין ביקורתית מאוד. בניסיון לגלות איזה עקרונות יכולים להיות באמת שלי, ולא מה שקיבלתי מהבית האנתרופוסופי הקשוח. כולל חינוך וולדורף, הורים אנתרופוסופיים וקהילה אנתרופוסופית ונוצרית.

כשהבכור היה תינוק, מהר מאוד הבנתי שהתפיסות שלי לגבי מה זה "חינוך טוב" יביאו מהר מאוד לתסכול. הייתי מאוד מבולבלת ומתוסכלת. זאת אומרת, היו לי ציפיות שהוא ישן במיטה היפה שקנינו לו, כמו "תינוק טוב", ושיטייל בעגלה היקרה שנקנתה עבורו – שילמד להיות "תינוק טוב". שהוא לא ידרוש יותר מדי (אויש!! כואב לכתוב את זה), ובוודאי שהוא יתאים את עצמו אליי, לא אני אליו (גם כואב לכתוב את זה). הציפיות האלו והמציאות התנגשו.

מהר מאוד עברנו ללינה משפחתית כדי שאספיק לישון, ולמנשא כדי שאספיק לנהל את החיים שלי עד כמה שניתן עם תינוק ומעט שינה, וכדי שאוכל לתת לו לינוק מתי שהוא מבקש. השינויים האלו בלבלו אותי. היה שם אי שקט פנימי שאולי זה באמת לא "חינוך טוב". אולי אני לא שמה גבולות טובים? אולי אצטער בהמשך על הבחירות האלו?

לעצמי מצאתי פתרון לאפשר לשינויים האלו להתקיים. הסברתי לעצמי שהשינויים נבעו מהצורך שלי לתפקד, לא מעקרונות חינוכיים – אלא אם כן הצורך של אמא לתפקד יכול להיחשב כעיקרון. עדיין החקירה על מה הם בדיוק הערכים שלי עוד לא התחילה ברצינות, ועדיין הכל היה די דייסה רגשית סמיכה. פשוט הייתי עייפה עם מוטיבציה להגיע לסוף היום שפויה עד כמה שאפשר.

עבר זמן והתרגלתי לשינויים האלו. ועם הזמן נפתחו לי סקרנות ופתיחות לעקרונות חדשים הקשורים להורות, גידול ילדים, משמעת וחינוך. עקרונות שמשאירים אותי בחוויה שאני מכבדת את עצמי ואת הילד. למשל להפריד בין הילד והתנהגותו. לאהוב ולקבל את הילד ולא לקבל כל התנהגות. לא להאשים ולבייש ילדים על התנהגות לא מקובלת. לשים גבולות בצורה מכובדת ועדינה. השינוי הזה גם אפשר לי לקבל, להבין ולאהוב את הדמויות הסמכותיות מהילדות שלי שבחרו בחינוך שונה ממה שאני ניסיתי לעשות. וגם לעצמי. לקבל ולאהוב את עצמי, ולא לקבל כל התנהגות שלי כשהתנהגתי בצורה שלא אהבתי בעצמי.

עדיין התקשיתי לדעת מה זו התנהגות טובה, אבל לשים גבולות שמכבדים את הילד ואת עצמי הספיק לי בשלב זה.

בשלב זה, כשתרגלתי איך לשים גבולות (את מה אני מקבלת בהתנהגות שלי ומהילדים שלי, ואת מה אני לא מקבלת), להבין  מה הן הגבולות שאני רוצה לשים, בו זמנית נפתחה לי הדרך לחינוך ביתי, או בקצרה, לא עלתה סיבה משכנעת להכניס את הילד למסגרת. אז המשכנו עם מה שהיה מוכר. להיות משפחה ביחד בבית, עטופים בחברים ומשפחה רחבה. המציאות הזאת דרשה ממני להעמיק את השאלות שאני שואלת את עצמי, שוב כדי לתפקד כאמא. לא כי כל כך התחשק לי לשנות משהו.

וכמו הרבה אמהות בחינוך ביתי, שאלות רחבות כמו מהם באמת הערכים שלי זו הזמנה לצלול עמוק אל תוך השאלה ולקחת את הזמן לענות עליה בקצב אישי. אז התחלתי להיות סקרנית לגבי מה הם הערכים שיכולים להיות בסיס לעקרונות החדשים שהכרתי עכשיו כאמא קשובה. חשוב לי לציין שאני יודעת שאנשים שואלים את השאלות האלו מבלי להיות בחנ"ב. אני פשוט אוהבת שהחנ"ב מאפשר הזדמנות לחקור ממש כל שאלה לעומק, בחיי היום יום. ללא אפשרות לברוח, כי המציאות מול העיניים כל הזמן.

אחד הגילויים הראשונים שלי בצלילה לתוך השאלה היה שבעצם הרבה מהעקרונות המקוריים שלי לגבי "חינוך טוב" היו בשורשם ניסיון לשלוט בעצמי ובילדים (בעדינות ו"נעימות" כמובן, לפחות כלפי הילדים) כדי להבטיח "תוצאה טובה". או מזווית אחרת, השליטה הייתה סוג של הגנה על מנת למנוע את ההתנהגות ה"רעה". פחדתי שההתנהגות הרעה על סף התפרצות.

הייתי עסוקה בהכנת אוכל ביתי אורגני, ללא מסך בבית, רק בדים טבעיים, ללא פלסטיק, חפצים וצעצועים פשוטים מחומרים טבעיים, רפואה טבעית, חומרי ניקיון וטיפוח טבעיים, גינת אוכל בחצר – בקיצור הרבה ממה שלמדתי טוב מההורים האנתרופוסופיים שלי. העשייה הזו – עבורי -הייתה אמורה להבטיח לי תוצאה "טובה". נכון, השליטה שלי הייתה עדינה וסוג של מכבדת. ללא עונשים. אבל בסופו של דבר, הייתי בחיפוש איך אגלה את הסוד שאוכל לגרום לילד לעשות את מה שנראה לי טוב לעשות. עדיין ללא יותר מדי מודעות איך אני אמורה לדעת מה זה טוב ומה זה רע. ללא עקרון שאני הייתי שלמה איתו וממקום של פחד שההתנהגות הרעה תתפרץ.

גיליתי שהבנתי את התפקיד שלי כהורה כמי שעלייה להגן על הילדים מדברים שתייגתי כמסוכנים (אוכל מוכן במפעל ולא אורגני, מסך, פלסטיק+) וגם ממקום שיש בו אמונה עמוקה שילדים הם חסרי יכולת להתנהג בצורה ראויה ללא הכוונה מהמבוגרים בסביבתם. כלומר, עליי להגן עליהם ממקום שלא אתן להם להתנהג בצורה שהם יוצאים משליטה בעצמם. גם אם נגרם ממשהו סביבתי וגם אם זה משהו פנימי. שעלי ללמד אותם איך להתנהג. שאני אחראית על ההתנהגות שלהם. שההתנהגות שלהם קובעת כמה אני מצליחה כאמא, כמה אני טובה בלשים גבולות, בלחנך אותם להיות בני אדם "טובים". הרוח בהורות הייתה "הגנתית". למנוע דברים שהפחידו אותי בסביבה, ובעצמי.

המשך בצלילה הביא אותי לנקודה שהבנתי שמול הילדים שלי ובכלל מול העולם, אני אך ורק אחראית על עצמי. ההתנהגות שלי. המחשבות שלי. הרגשות שלי. אני לא אחראית על ההתנהגות, רגש או מחשבות של אחרים, כולל הילדים שלי. אכפת לי איך הם מתנהגים, מה הם מרגישים ומה הם חושבים. אבל זה לא בשליטתי. ותמיד יש אפשרות  לדיאלוג כשעולה צורך להבין התנהגות פוגעת בעצמי או באחרים. אבל ממקום שהגבול נובע מלקיחת אחריות על עצמי. ואמונה שהשני גם מסוגל לקחת אחריות על עצמו. על ההתנהגות שלו, הרגש שלו והמחשבות שלו.

אז בעצם אני כותבת על איך עלו לי השאלות הקשורות לעקרונות של חינוך ואיך הגעתי דרכן לשאלות של מה הם בכלל הערכים שלי. ואיך המניע היה הרצון לתפקד כאמא. לא כי כל כך רציתי לשנות את העקרונות שלי אלא לא יכולתי אחרת. והיו לי בעת ומעגל חברתי תומך שאפשרו את המחקר האישי הזה. איך שאני רואה את זה היום, עברתי מהמקום בו חשבתי שחינוך ילדים זה אמנות, הילד הוא התוצאה/מוצר והאומן הוא המורה וההורה. היום עבורי האמנות היא להכיר את עצמי ולתקשר עם ואת עצמי. ואני התוצאה/מוצר. המעבר גם משחרר את הילד להיות האמן בחיים שלו.

כשאני מכירה את עצמי ומתקשרת את עצמי, באמונה שגם האחר מסוגל לעשות כך, הגבולות באים לידי ביטוי ללא מאמץ. ללא קונפליקט. ללא ויכוחים.

ובכל זאת, אני עוד בת אנוש והמשפחה שלנו עדיין מורכבת מאנשים עם צרכים שונים. אז כשעולה המאמץ, הוויכוח, הקונפליקט. עבורי זה הזמן להחזיר את המבט פנימה. להבין את עצמי. להכיר במה אני חושבת. מה אני מרגישה. מה אני צריכה. ולהיכנס לדיאלוג עם עצמי, וגם עם אלו שאני אוהבת אותם.