גבול פנימי מקרין לגבול חיצוני

מאת: לימור ליברמן

אז מה? הם עושים מה שהם רוצים? אין להם גבולות?
אין להם סדר יום? איך הם יידעו להתנהל בחיים?
איך הם יוכלו לדעת לחיות עם הגבולות שהחיים מציבים להם?
מה, הם יחשבו שהכל מותר?
אז את לא אומרת להם בכלל מה לעשות? ואיך הם ילמדו להתנהג בחברה?

שאלות אלו ואחרות צצות לפרקים, כאשר מבינים שהילדים שלי לא קמים כל יום באותה שעה,
אין להם סדר יום קבוע מראש, והם לומדים מה שהם רוצים ומתי שהם רוצים,
ואם הם מתחילים חוג ולא מתחברים, אז הם עוזבים ( על כך שואלים….איך הם ילמדו להתמיד?)

אבל אני דווקא רוצה לדבר דווקא על עניין הגבולות שקשור ללב, להתנהגות,
ליחסים, לנימוסים, לאחריות….

כשאני רואה או שומעת על ילדים שעושים חרם על ילד, או ילדים שמלגלגים על ילד אחר,
או על ילדים שמקללים, או על ילדים שמכים, או על ילדים שהורסים דברים…ליבי נחמץ.

אני מאמינה ויודעת שבתוך כל אחד מאיתנו, קטן וגדול, יש קול פנימי,
הקשור למהות שלנו, קול שיודע, קול המצביע על ידיעה שבאנו איתה לכאן, לקיום הזה.

קול שיודע שזה נכון לאהוב, שזה נכון לעזור, שזה נכון וטבעי להיות בחיבור למה שקורה סביבנו,
שזה טבעי לראות את האחר, ולהתנהג בדרך ארץ ובשמירה על הקיים.

אני מאמינה ויודעת , שכאשר אנחנו מחוברים לאותה ידיעה פנימית…
יש לנו גבולות על איך, מה, מתי איפה ובאיזה דרך לפעול, לדבר ואפילו לחשוב.
אף אחד לא צריך להגיד לנו את זה …זה הטבע שלנו.

אז איך זה שאנחנו רואים כל כך הרבה אי עמידה בגבולות האלה?
איך זה שיש כל כך הרבה אנשים שאינם מתנהלים מתוך גבולות פנימיים אלה?

למה אנשים משתוקקים לפרוץ גבולות?

לפי איך שאני מבינה ורואה את זה…
יש לזה שני אספקטים, שאולי הם אחד.

ההורה הוא הסמן הראשוני , המרכזי והמהותי של הילד.
בתחילת דרכנו, בהיותנו פעוטות וילדים אנחנו כמו זקוקים שיזכירו לנו את הידיעה הפנימית שלנו,
והאמת היא,  שמספיקה דוגמא אישית אוהבת, נוכחת ומקבלת על מנת לעשות זאת.

אלא שלא פעם ההורים בעצמם לא מחוברים לאותה ידיעה פנימית לגבי עצמם…
ואז כך זה עובר הלאה, הילד מחקה את הוריו.

או לחילופין, ישנו צורך של הילד לפרוץ גבולות על מנת להנכיח את עצמו,
ונוכל לראות זאת בעיקר בגיל ההתבגרות…
ומה שנוכל לעשות אז, זה להזכיר לילד המתבגר שלנו,
את גבולותיו הפנימיים ששכח מתוך התעוררות הרצון להנכיח את עצמו.

משמע, כהורים אני רואה את תפקידנו לתת לילדים את תחושת המסוגלות והנוכחות האישית והייחודית, על ידי שנלמד אותם, שלשמור על גבול פנימי המביע אהבה לאנוש, עזרה לזולת, ראיית האחר,
ואי פגיעה בעצמם ובאחר, זה הדבר הנותן תוקף ועוצמה,  ולא פריצת גבולות שעלולה לפגוע במישהו.

ולגבי הלימודים…זה דומה.
כשהילדים מחוברים לגבול הפנימי שלהם ולמה שנכון להם,
לא נצטרך לגרום להם ללמוד משהו או לעשות משהו טרם זמנם,
הם יהיו קשובים לעצמם, וזה מה שיוביל אותם למקום הנכון להם ולדרך הנכונה להם.

אני לא אומרת שלא צריך להדריך, לכוון, להאיר, לייעץ ולפעמים גם להגיד "בשום פנים ואופן לא"…
אבל זה רק על מנת להזכיר להם את מה שהם בעצם יודעים בעצמם…
זה נמצא אצלם בפנים, צריך רק לתת לזה לבוא לידי ביטוי.

הצבת גבול חיצוני, בלי לחבר אותו לגבול פנימי,
יוצרת בלבול פנימי וחוסר הלימה בתוכנו.
ומתוך כך קורה החיפוש אחר פריצת גבולות שתימצא בעוכרינו לאחר מעשה.

למשל, לשמור על לשון נקיה ולהתנהג בכבוד לאדם שמולי.
למעשה, מספיקה דוגמא אישית של הורה ללמד את ילדו את דרך ההתנהגות. כלומר,
טבע הנשמה שלנו הוא טבע של אהבה, ובאופן טבעי נרצה להתנהג בכבוד.

אלא שאם נראה בילדותנו שמתנהגים לא בכבוד, וזה יהיה המרחב שנחיה בו,
על אף שהטבע הנשמתי שלנו הוא לא לעשות את זה,
הטבע ההישרדותי שלנו יעלה על הטבע הנשמתי, והוא זה שייתן את הטון.

ואז נצטרך להציב גבולות…ולומר "ככה לא מתנהגים";.
אבל אם נחזק את הטבע הנשמתי האוהב של הילד,
ונדאג שיהיה כמה שיותר במרחב שתומך בגבול הפנימי הטבעי שלו,
כך הוא יתפתח להיות. מחובר פנימה, ומתוך כך יתבטאו גבולותיו הטבעיים, ולא ההישרדותיים..

יש לכולנו, קטנים וגדולים – ידיעה פנימית לגבי מה נכון ומה לא נכון עבורנו ועבור האחר…
אנחנו צריכים להיות שם רק כדי להזכיר להם כשהם שוכחים, או כשהם מושפעים מדברים חיצוניים.