חופש גדול

מאת: שרית חייט

הסולידית
פעם כשהיינו צעירים חלמנו לצאת לפנסיה עד גיל  45. שאפנו לחיות ברוגע ולעשות את מה שאנחנו אוהבים ורוצים. חישבנו, בדקנו, שיקללנו, דחינו ואיכשהו השנים חלפו והגענו לימינו אנו.

לאחרונה נחשפתי למשהי שהגשימה את החלום שלנו ובגיל 30 הוציאה את עצמה לפנסיה מוקדמת – "הסולידית". קיבלתי פוסט מהבלוג שלה ששיתף מתכונים לחומרי ניקוי ביתיים.
עולם חדש נגלה בפני.
בהמלצתה התחלתי להתקלח במים קרים במקום לחכות עד שיתחמם. (ממריץ ומהנה–ממליצה בחום 🙂 )
בהשראתה התחלתי לבחון שוב את חיי, את אחיזותיי בתבניות המוכרות, בחפצים ומזכרות, במותרות מיותרות.
גיליתי אישה אשר בחרה מרצונה החופשי לנתק את התלות בעבודה הרגילה מבלי לתרץ או להרגיש לא נעים ואפילו בלי סיבה מוצדקת כמו ילדים…

נמלה יוצרת  – העבודה כמגדירה
בשנות פרה-הורותי העבודה אפשרה לי להגשים חלומות. למדתי עבודה סוציאלית כדי לתקן, לסייע ולשנות את העולם.
בעקבות הצגה שראיתי אי שם "הבחורים בדלת ממול" החלטתי שאני רוצה להדריך בדיור מוגן וכעבור שנים – כך היה. המשכתי לעבוד בעיריית תל אביב כעובדת סוציאלית קהילתית בשכונת עג'מי ביפו. הייתי מלאת גאווה והערכה על פועלי. העבודה הייתה משמעותית עבורי בהגדרה העצמית ובהתאמה גם תפסתי את עשייתי כמשמעותית עבור הסביבה. היא גם תרמה לתחושת הביטחון שלי. בכול זאת, אני עובדת במקום מסודר..

המשכתי ללימודי תואר שני בארץ ובחו"ל  ומשם שבתי לעבוד בעמותת "סנגור קהילתי" בבאר שבע. ניסיתי, קידמתי, הובלתי, יזמתי, הקמתי ובעיקר נשאבתי אל תוך עשייתי המקצועית. הרגשתי מכובדת ומוערכת.
השכר היה זעום אך המחויבות והמשמעות שנתתי לבחירתי פיצו על כך. 

בהמשך מתוך רצון לאזן בין ה"קריירה" המשמעותית להיעדר חיי החברה חזרתי למרכז ועברתי לעבוד בחברת כוח אדם. שם כבר התקשיתי למצוא את המשמעות וגם התנצלתי מידי פעם והסברתי איך הגעתי עד הלום. שעות עבודתי הפכו סדירות והצטמצמו ובאורח פלא הקמתי משפחה.

אחרי לידת בכורתי עמדתי בפני הצומת הראשונה, נרגשת חתכתי וניתקתי  את חבל הטבור שהתהדק סביב צווארי וכרך אותי לעבודה חיצונית.  הודעתי שאני נשארת "בבית" לגדל את בכורתי.
ההחלטה הייתה מורכבת. למרות שלא יצאתי מכלוב של זהב אלא נטשתי קופסת גפרורים מרופטת עדיין התקשיתי לוותר. תהיתי מה אהיה ללא העבודה. כיצד אציג את עצמי אל מול הסביבה, מה יחשבו עלי, מה יקרה לי, איך אסתדר בלי סדר יום מובנה, האם אהיה בבלגן, איך אשרוד ומהיכן ימצא לי בטחון כלכלי-קיומי? 

באופן מודע או שלא החלפתי קריירה אחת באחרת, והתחלתי לעבוד באמהות ובחינוך ביתי. התאמצתי והשתדלתי להצדיק את נוכחותי "בבית". נהיתי אחר שלל ספרי הדרכה ושיטות שונות להדרכת הורים. התמקצעתי במטבח הבריא, חיתולי בד, כביסה אקולוגית.
ברגעי המשבר חששתי להיתפס כעצלנית, נצלנית. פחדתי מכך שאינני מתפרנסת בעצמי. מהעתיד שצפוי לי.
בימי השגרה, המשכתי לעבוד, מרוצה מההסבה  המקצועית שעשיתי, מציגה לראווה בגאווה את התדמית החדשה.
בחנתי את האימהות שלצדי ובדקתי עד כמה אני משקיעה לעומתן, במה הן יותר "טובות" ו"מצליחות".
דאגתי מידי פעם לעתיד החברתי וההשכלתי-מקצועי של בנותיי. חרדתי לפני ביקור המפקחת.  נסעתי לפעילויות ומפגשים והרגשתי "נורמלית" ונורמטיבית. שייכת.
נותרתי עמלנית חרוצה עם חזון. סטיתי מדרך המלך אך המשכתי לאחוז באותם הערכים והמנהגים.
הצלחתי להישאר בכלוב על אף שיצאתי לחופשי היות ומה שקובע הוא המשמעות הפנימית.

מעבודה לעשייה וליצירה
הימים חלפו והעבודה החדשה התחילה להעיק עלי. התחלתי לחוש את הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שאני עושה או מרגישה שצריכה לעשות. יותר ויותר פעלתי מתוך מה שתפסתי ככורח ואילוץ ופחות מתוך שמחה ונביעה פנימית.
החלטתי להתפטר ולפטר את עצמי ומתוך אמונה בכוחן של מילים לשנות, התחלתי לעשות דברים במקום לעבוד. 

עשיתי המון דברים, גם כאלו שרציתי וגם כאלו שפחות. הצלחתי למצוא עניין בתחומים שונים.
בהתאמה הבנות גדלו והורגשה הקלה במערכת. חזרתי ליצור, השתוללתי במטבח, התחלתי ללמוד ב"דרך הפשטות שבאלוהות", אפשרתי לעצמי מקום.

עדיין קיימים צמתים קבועים של עשייה בהן יש לעיתים חיכוך.
כשבאתי להנחיל את המורשת לבנותיי ראיתי שיש להן סדרי עדיפות משלהן. מה שנחווה בעיניים שלי כאי-סדר ממש לא מפריע להן, אפילו תורם ומקל על המשחק. הרצון והצורך שלי היו בעלי משמעות אחרת, פחותה, עבורן.
הן בחרו ועדיין בוחרות לנתב את המשאבים אל מה שחשוב להן.
עלה הצורך בשיפור מנגנוני תקשורת שיאפשרו לנו להתאחד, להסכים, להכליל את הצרכים של כולאננו על מנת לייצר סביבה הרמונית. 

שמתי לב, שכאשר אני עושה את מה שאני רוצה, לדוגמא מתעמקת בטכניקת יצירה חדשה או בטבעון מאכלים, אני יכולה להשקיע רבות מבלי שהדבר יחווה כמאמץ.
גם יצירת "התוצרת" כרוכה בהשקעה, עבודה ללא שכר כלכלי אך עם המון תמורה, שמחה, אחריות והכרה בחשיבות ובמשמעות של ההנכחה, של היצירה, והכול קורה בקלות ובהנאה.
והרי אני איני מחויבת לחלוקה שבין שעות הפנאי לעבודה. אני יכולה לצאת מהקווים, לכתוב את סיפור חיי בשפה חדשה בה הכול בעל משמעות, נבחר על ידי, רצוי ומתקבל בברכה.

כשאני יוצרת אני שמחה והאנרגיה שאני משקיעה ממלאת אותי בחיוניות. דבר לא נגרע ממני. אני לא עייפה. להיפך, אני מלאת כוחות.
כשאני מקשיבה ופועלת בהתאם לנביעה הפנימית יש קלות שמאפשרת לי להנכיח את המשמעות.
זיהוי הרצון מוסיף המון.

עבודה היום מבחינתי היא שם כולל לפעולות שנעשות מתוך הכרח או הקשבה לקולות חיצוניים. 

גיליתי שהמעבר מעבודה לבריאה ויצירה הקל עלי להסכים ולוותר על ההגדרה, למלא את ההכרה וההערכה בעצמי לעצמי. כך תמיד אני יכולה להרגיש "שווה" וראויה. הוויתור על התדמית שחרר מעלי משקל עודף, כבד ומיותר שנשאתי. שחררתי את עצמי מהצורך להצדיק, להוכיח, לייצר נראות חיצונית לעשייה שלי. הסכמתי לנתק את העבודה מערכה הישן והרחב, ולהתייחס להתפרנסות בנפרד, מתוך גמישות ותשומת לב להזדמנויות ואפשרויות חדשות להגיע, להתנסות. מתוך הסכמה לשמחה וקלות. 

אני מאחלת לעצמי ולכולאנו להמשיך ולפסוע במסלול היוצר, הבורא, להשפיע על סביבתנו מתוך הרצון הפנימי, להנכיח את המשמעות שלנו ולהעניק את המתנות שלנו לעולם, בשמחה ובאהבה.
להמשיך להתפתח, לגדול ולהתעצם. יש מקום. יש רצון. יש.