"חיים" של "נדיבה" או שיר הלל לכראמל

מאת: שרית זיק חייט

הפתעה
נפגשנו בבקרו של יום חולין.
הוא חיכה בסבלנות בין צלחת שנשכחה מארוחת ליל אמש לצנצנת הטחינה.
כשנפגשו מבטנו התמלאתי כעס.
על החוצפה והביטחון,
על כך שהרגיש בנוח בתוך ביתי,
על כך שהרשה לעצמו לעלות על שולחן האוכל.
נגעלתי. התכווצתי ושחררתי צעקה שגרמה לו לרדת מן השולחן בבהלה.
חשתי שגבולותיי נפרצו.

מישהו מבחוץ החליט לעבור לגור בביתנו ללא הסכמה או בקשה אך ורק מתוקף רצונו.
כל זאת ועוד נחווה באדיבותו של חתול רחוב חדש, שפלש אל לב ליבו של ביתי וקבע בו את מושבו.
מתוך ידיעה פנימית ונחישות הוא סרב לכל ניסיונות הסילוק, התעלם מן הרמזים והאמירות הברורות,
ונשאר.

מעורר סערות, מפר באגביות את שיווי המשקל של ביתנו.
מייצר מערבולות בין אדוות הגלים הרגועות.
שורט עוברי אורח תמימים הבאים לחבקו,
מיילל בצורמנות, מכחכח בגרונו כמעשן כבד,
מתקוטט עם חתול הבית ומאיים עליו. חתול רחוב איכותי ומחוספס.

הדיפה
ככל שעברו הימים, הסכמתי להבין (באיחור קל, לאחר שאר בני הבית) שהוא כאן על מנת להישאר, ועלי לפעול באופן אקטיבי על מנת שיעזוב.
הייתי חצויה.
נוכחותו עוררה בי חוסר נעימות אולם לא הצלחתי לראות את עצמי נוקטת נגדו בהליכי גירוש. רציתי שיעזוב בעצמו. מרצונו.
עם זאת, לא הצלחתי לקבל אותו.
הוא חיפש את קרבתי, את אהבתי ואני דחיתי אותו.
בדרכו הגמלונית נהג להתחכך בידי, מנצל כל הזדמנות לסחוט ליטוף נסיבתי.
המגע שלו היה נוקשה ודחוס בשונה מיחסי הגומלין הרכים עם חתול הבית הוותיק.
ניכר היה שהוא מחוספס יותר, עבר דבר או שניים בחייו לפני שהחליט להשתקע בביתנו ולהפוך אותנו למשפחתו המאמצת.
הסתובבתי כעוסה.

רגעי החיכוך המשמעותיים היו כשהיה רעב ומבקש לאכול. הוא נהג לסלק את החתול הוותיק ואני הייתי מתקצפת. הכיצד מתכלה האוכל המשובח שאני מקפידה לקנות, שיאכל פחות, ההוצאות שלנו גדלות..ואולי בכלל כדאי שאתחיל לקנות עבורו אוכל זול יותר, אוכל של חתולי רחוב…
צעד קטן לכיוון כלי האוכל היה מעיר את "הקמצנית" שבתוכי, וביחד עם ה"כועסת" שכבר תראה לו מה זה…" התחילו מאבקי השליטה.
נכנסתי למלחמות על מנת להרחיקו מן הצלחת ולאפשר ל"פודינג", הג'ינג'י המסורס לאכול, מאבטחת את מעמדו.
רצוי גם שיאכל לפני זה החדש, נטול שמות החיבה שעיקר התקשורת מולו נוהלה עם שפע של סימני שאלה: "נראה לך?????", "אתה רציני????", "אולי די???" ושפע גדול עוד יותר של סימני קריאה.
"אני" אחרת לגמרי ניהלה את העניינים מולו ביד רמה, בזרוע הודפת ובעוצמת קול משתנה.
אפשרתי לו להישאר מתוך חוסר אונים, בלאת ברירה.

התעוררות

לאט לאט הסכמתי להתבונן בחוסר הנדיבות שהפגנתי כלפיו.
בקושי שלי להעניק לו אהבה.
אני –  הנדיבה, הפעילה, התורמת, החומלת,
גם קמצנית, פוחדת לאבד שליטה ונוטרת.
יותר ויותר הסכמתי למגעו המחוספס.
משתהה עוד רגע לפני שמרחיקה אותו ממני.
מסכימה לראות ולהכיל את הקושי שלי ושלו,
את הרצון הטוב של שנינו, את הצורך שלנו להיות טובים,
לקבל אותו על שלל אתגריו,
לקבל את עצמי.

הפסקנו לייחס לו כוונות שליליות והתחלנו לראות בו ייצור חי שבחר בנו, שרוצה בחברתנו.
מה הוא מבקש?
מה הוא בא ללמדני? מדוע הגיע אל פתח ביתי?
התחלתי להודות לו על כך שבזכותו אני הופכת לאדם טוב יותר.
על כך שלבי נפתח והתרחב ואני מסוגלת לאהוב אותו,
על כך שהאיר בי מקומות חשוכים ואפשר לי להכיר בהם ולהתמודד איתם,
על כך שאפשר לי להכיר את עצמי טוב יותר ולקבל את עצמי, על שלל תכונותיי, גם אלו שהחבאתי אפילו מעצמי.

ראיתי את משימתו בקרוב לבבות,
גם אם לפעמים נראה שהוא מעורר בדיוק את ההיפך.
הצלחתי לשמוח בנוכחותו. מידי פעם.
הוא גם למד לרדת מיד מן השולחן כשאני מתקרבת ולהעמיד פני ישן על הכיסא.
זיהיתי את הרצון הבסיסי שלו להיות נאהב,
כמו כל אחד מאתנו,
להיות שייך,
להיות בקשר.
רצון בביטחון. בקיימות. באוכל זמין ויד מלטפת. בקבלה מלאה של השריטות והליקוקים.

גם אם לפעמים יוצאים החוצה הקוצים, מתוך הרגל או בגלל ששכחנו את הדרכים הנוספות העומדות בפנינו,
השריטות איבדו ממשמעותם והפכו למשחקים ולביטוי של קשר. אז גם הצלחתנו לראות שהוא שורט הרבה פחות חזק מכפי יכולתו. למדנו גם להתרחק בעת הצורך.
ואפילו שם ניתן לו, כראמל, על שם חתול גיבור מאחד הספרים האהובים על בנותיי.
ואני יותר ויותר מסכימה לראות גם בו  את עצמי.

אמונה זמנית – המתנה
הודות לכראמל האמונה שלי על עצמי הפכה מרובדת יותר, עמוקה יותר. התחלתי לראות יותר מעצמי.
התחלתי לבחון כיצד האמונות שלי מעצבות את מה שאני חווה ורואה, את הפרשנות שאני נותנת למה שקורה לי.
הצלחתי להגמיש את האמונות ואפילו להחליף אותן מידי פעם.
ביקשתי להסכים לקלות למרות ש"החיים הם לא פיקניק" ודברים שמושגים בתלאות ומאמצים יותר מוערכים.
זיהיתי כשאני מצפה לאתגר – די מהר הוא נוצר.
ואולי החיים הם פיקניק לפחות חלק מהזמן,
ואפשר לצמוח ולהתפתח באופן משמח ונטול כאבים,
לגדול ולהשתנות מתוך ה"נעים".
להתקדם בדילוגים במגרש המשחקים.

הריווח של האמונות וההסכמה לבחון גם את אלו שנאמנות לי ומתקיימות בתוכי שנים רבות חשף בפני עוד ועוד הפתעות.
יום אחד, בעיצומה של הזדמנות לריב משפחתי עסיסי, בעודי בוחנת את האפשרויות העומדות בפניי, מגלגלת תסריטי דרמה, נמשכתי להמשיך ולקרוא בספר שמונח כעת לצד מיטתי: "מכתבים מהעולם הבא" מאת דנה ניסן, נורית אלדר ואילן.
באופן התואם והמדויק ביותר לתסיסה שהחלה לנבוע בתוכי, הגעתי לפסקה שהתייחסה לאנשים הקרובים אלינו ומשפט אחד פגש את ליבי: "…עדיין, מי שמאתגר אתכם ואיתו אתם רבים בעולם הפיזי, מי שאתם משקיעים המון אנרגיה בלשנוא ולכעוס עליו – הוא אולי הנשמה הקרובה ביותר אליכם.
נשמה שמגיעה למעלה ומגלה את זה, מרגישה לא פעם החמצה – כמה אנרגיה בוזבזה על מאבקים, כאב ותסכול, כשזו בעצם הנשמה הכי קרובה אליה, זו שהכי בעדה, שעשתה את מה שעשתה רק לצורך התפקיד וכדי לעזור לה לעבור את השיעור שאותו רצתה לעבור. זכרו זאת בפעם הבאה שתכעסו על אדם קרוב אליכם, או תחושו שנאה כלפיו."

תוך מספר רגעים, הצלחתי לראות את הסיטואציה באופן שונה לגמרי, דרך האמונה החדשה שהסכמתי לקבל, ומטעני העבר והרגשות הקשים התרוקנו.
הבסיס "ההוגן והצודק" לעלבוני כמו נשמט והידיעה שמעבר לאכזבה הנוכחית והקושי שלי, בוודאי מתקיימת קירבה ואהבה גדולה הגבירה את נוכחותה וצבעה את הסצנה בגוונים לגמרי שונים.
כל מה שקורה הוא לטובתי ובעדי.
וכל אלו הם גם אני.