הקהילה האחרת

מאת: דינה זסלנסקי

כשהייתי בכתה ד' המורה שלחה אותנו הביתה עם שאלה: 'איך נוכל לבודד את האויר שבריאות שלנו?'..
רצתי עם השאלה הישר אל אחי החכם והיצירתי. הוא כמובן לא אכזב והחזיר לי שאלה: 'איך איש האטלנטיס היה מוזג לעצמו כוס מיץ תפוזים?'

אה, חשבתי, זה כבר די קל.. הוא חייב להוציא קנקן וכוס מחוץ למים, וכשהם באויר, למזוג לעצמו את המיץ (נוזל) כך שלא יתערבב במי הים (נוזל). איזה יופי! היה כל כך משמח לדעת את התשובה בשיעור מדע…אני אפילו זוכרת שהדגמתי. נבחרתי לבודד את האויר 'שלי', ונשפתי אל תוך צינורית מחוברת לבלון בתוך קערת מים..

מצחיק איך היום הזכרון הזה מהדהד בראשי. בן זוגי, אני ושלושת ילדנו חיים בתוך קהילה מאד הומגנית. כולם כאן מכירים את כולם, הרב גדלו כאן יחד, הם ברובם גם חולקים תרבות והסטוריה משותפים. הם. לא אנחנו…

לעיתים נדמה לי שאנחנו כמו בועה עטופה בקרום דק דק (..שאנחנו כמו מיץ התפוזים של איש האטלנטיס, או האויר בבלון בתוך קערת המים..). אנחנו לא נראים ולא נשמעים כמו רב השכנים שלנו, אנחנו לא לוקחים חלק במנהגים ובטקסים שלהם… ההרגלים שלנו, התשוקות שלנו, האמונות שלנו, (חוסר) סדר היום שלנו, שונים לחלוטין מכל אלו של שכנינו..

אנחנו בולטים כאן בשונות שלנו.

ויש לנו שכנים מדהימים! לכאורה אין ביננו כמעט דבר במשותף, למעט אהבה וכבוד הדדיים. גיליתי לשמחתי, שלא צריך הרבה יותר מזה. אנחנו מתעניינים בנעשה אצלם, והם בנעשה אצלנו. אנחנו יכולים לדבר שעות מעבר לגדר, להעזר ולעזור כשצריך….אבל לא מתערבבים. זה פשוט לא קורה.

אז קהילה אין לנו. גם לא משפחה מורחבת שיכולה לענות על הצורך השבטי הזה שעולה מידי פעם…

למעשה, כמו שאנחנו עושים  unschooling, כך אנחנו גם חיים ב uncommunity J

זה דורש ממני להיות יצירתית כדי לאפשר מפגשים חברתיים לילדיי.

המפגשים החברתיים האלה שמבוססים על בחירה דומה (לא לשלוח את הילדים למערכת החינוך) תמיד תמיד מפתיעים ומשמחים אותי.

יחד עם זאת, גם אם היו מצבים בהם הייתי מתחילה לקבל את התחושה שאולי התחברנו לאיזושהי 'קהילונת', המציאות תמיד דאגה להחזיר אותי אל הuncommunity  שלי.

ובאופן פרדוקסלי, אני מרגישה שדוקא אי הקהילתיות שבו אנו חיים, הוא מצב שמחזק אותנו בבחירתנו בחינוך ביתי.
אולי כי יש בזה משהו מאד מציאותי ואולי גם יותר מדויק? (הרי בסופו של דבר "כולנו אינדוידואלים" כמו שבריאן של מונטי פייטון שואג לקהל חסידיו…)
אולי כי זה תמיד מזכיר לנו  שאם אין אני לי מי לי, וזה דבר שתמיד נחמד לזכור…?

אני לא יודעת, זו המציאות היחידה שאני מכירה.. J

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה חינוך ביתי, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה (ניתן גם בעילום שם)

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s