מכתב לאמא

מאת: אורנה שיפרון

שאלה:

הבן שלנו בן התשע הודיע לנו יום אחד שהוא לא רוצה ללכת לבית ספר. קשה לו שם והמורות מעצבנות אותו. מכיוון שחינוך ביתי היה חלום שלי עוד לפני שנולדו הילדים הצעתי לו שישאר לתקופת זמן בבית ונבדוק ביחד האם זה מתאים לנו.

השבוע הראשון היה מקסים. הוא היה עסוק וסקרן ויצירתי. מהשבוע השני הזמן עבר בעיקר בוויכוחים על מסכים ובציפייה לחברים שיחזרו מבית הספר אחה"צ. בנוסף הוא היה מאד לא משתף פעולה.

ואני מבולבלת. בשביל שישב על הספה כל היום ויחכה לחברים אני לא רוצה להשאיר אותו בבית. אני לא חושבת שזה טוב בשבילי ולא בשבילו. אני רואה ילד משועמם ומתוסכל שלא מוצא את עצמו, שלא לומד?

אני לא יודעת איך לקבל את ההחלטה – האם על סמך הימים שהוא בבית? או על סמך הרעיונות שלי על חינוך ביתי? ובכלל, האם יש לי כוחות לקחת על עצמי משימה כזאת גדולה?

ואולי בכלל הוא צריך לחזור לבית ספר בליווי והעצמה שלנו?

בקיצור – אני מבולבלת. מה לעשות??

אמא יקרה,

יש משהו מבלבל במצב שבו אתם נמצאים.

מצד אחד את – אתם מאפשרים לו את החופש לבחור מה מתאים לו – האם ללכת לבית ספר, או לא. אבל למעשה הבחירה שלו היא על תנאי.

הבחירה ללכת לבית ספר ברורה. שם מובטחות לו העזרה והתמיכה שלכם, ביחד איתו אתם תבררו מה אפשר לעשות כדי להיטיב את הנסיבות בבית הספר.

אבל, כדי להשאר בבית הוא צריך להיות נחמד, משתף פעולה, סקרן ופעיל. זאת אומרת שזו לא בחירה מלאה שלו, הוא צריך לעמוד כאן בתנאים. אם הוא יעמוד בתנאים הבחירה שלו תתקבל. אבל אם לא – לא.

אני מציעה להפריד כאן שני עניינים – ההתנהגות והלמידה.

ההתנהגות לדעתי לא קשורה לבחירה בדרך החינוכית. ילדים יכולים להיות בבית ולהיות חסרי שקט, לא משתפים פעולה, מתנגדים וכו', ובאותה מידה הם יכולים להרגיש כך גם כשהם הולכים לבית ספר. כולנו, ילדים ובוגרים, עוברים שלבים שונים בחיים שלנו. גם שלבים של חוסר שביעות רצון, והתנגדות, וחוסר שיתוף פעולה וכו…. לדעתי, לא צריך לחפש את הסיבות לכך בנסיבות החיצוניות בהכרח, במיוחד כשמדובר בילדים. ההתפתחות שלהם מאד מהירה וההשתנות שלהם לפעמים בלתי נתפסת בשבילנו. מצב הרוח של בנך קשור אמנם גם לנסיבות חיצוניות, אבל האופן בו הוא מגיב קשור למה שקורה אצלו בפנים, וקשור מאד גם לגיל שלו ולהתפתחות שקורית בשלב הזה.

ולכן, לא יהיה הוגן לדעתי לקחת בחשבון את ההתנהגות שלו ואת מצבי הרוח שלו בתור גורם יחיד להחלטה על דרך החינוך.

ולעניין הלמידה – נראה לי שאתם – את ואבא שלו, מבולבלים בנושא הזה, והמסר שעובר אליו לא מספיק ברור. זה לא מיטיב איתכם ואיתו. מצד אחד אתם אומרים לו שהבחירה בידיו – מה לעשות, מה ללמוד, איך ללמוד ומתי ללמוד. אבל במקביל אתם שופטים את הדרך שבה הוא בוחר לעשות את זה, ומכך נגזרת גם ההחלטה שלכם – להשאר בבית או לחזור לבית הספר. אם הוא יושב כל היום על הספה, מציק לך ולאחות התינוקת שלו, לא משתף איתך פעולה בבקשות עזרה פשוטות בבית, הוא לא יכול להמשיך להשאר בבית.

בנך זקוק למסר ברור. מתוקף תפקידכם כהורים אתם צריכים לקחת אחריות על מה שחשוב לכם ביצירת תנאי החיים של הילדים. אם חשוב לכם שיהיו פעילויות שונות של למידה, או שיתוף בתפעול הבית במהלך היום הוא אמור לדעת את זה. זה צריך להיות מסר מאד ברור. ואתם, או את, כמי שנשארת איתו בבית אמורה לעזור לו למלא את התנאים הללו.

למעשה זה מחייב אותכם לחשוב מה חשוב לכם, איך אתם רוצים שיראה החינוך הביתי של בנכם, ולמצוא את הדרכים המתאימות לכם להגשים את זה.

אפשר לדוגמא, להעביר מסר חד משמעי שהצפיות שלכם מהשהות שלו בבית כוללות התחייבות ללמידה. היא יכולה להיות מאד פתוחה, ביוזמה שלכם או ביוזמה שלו, הנושאים יכולים להיות מגוונים, דרכי הלימוד יכולות להיות יצירתיות. אבל תפקידכם הוא להגדיר בצורה מדוייקת את המסגרת, ואז הוא יוכל למלא את התפקיד שלו – לבחור האם לעמוד בתנאי המסגרת או לא, ולהבין את ההשלכות של הבחירה שלו.

אני חושבת שיש משהו בעיתי בבחירה על-פי רצון הילד. הרי בכל מצב ובכל מסגרת יהיו קשיים, תסכולים ובעיות מחד, ומאידך גם נחת ושמחה ומענה לצרכים. כשאנחנו מנסים לבחור על פי רצונו, נדמה שבכל פעם שיש איזה קושי או שנראה שלילד לא טוב יש להעריך מחדש את המצב ולבחור מחדש.

זה מצב מבלבל. איך אפשר לדעת אם הרצון שלו נובע מתוך דחף פנימי אמיתי או מפחד וחוסר יכולת להתמודד עם אתגרים? איך אפשר לדעת האם להשאר ולהתמודד אם האתגרים או לעזוב? איך אפשר לדעת מה יהיה טוב בעבורו? אם עכשיו לא טוב, מה זה אומר? זה אומר שזה לא טוב בכלל או שזה זמני? האם זה מצביע על צורך בשינוי המסגרת, או שינוי בתוך המסגרת?

באיזשהו אופן זה שם את הילדים במצב בלתי אפשרי שבו בכל פעם שהם מרגישים לא טוב הדברים נפתחים. כביכול – כדי לעמוד בהחלטה שנובעת מהרצון שלהם, הם צריכים תמיד להרגיש טוב ולהתנהג יפה. זה עומס גדול על כתפיהם של הילדים. זה מונע מהם מענה לצורך בהנהגה והטווית דרך ברורה. אלה הם צרכים חשובים ביותר שאת המענה להם הם אמורים לקבל מההורים.

אם בכל פעם שמתעורר קושי, מטילים ספק בדרך, הילד חווה חוסר תמיכה וחוסר אמון ביכולת שלו להתמודד עם קשיים ולבחור בתוך נסיבות החיים את הדרך שלו. הוא לומד שהדברים תלויים בנסיבות החיצוניות – משנה מקום משנה מזל. אם הוא יהיה שם ולא כאן, הכל יהיה יותר טוב.

כל אמא שבחרה להיות עם הילדים שלה בבית, או להיניק אותם, או לא לשלוח אותם לבית ספר, חווה את חוסר התמיכה והאמון בכל פעם שהיא מעלה קושי מול חברים או משפחה – התשובה במקרים רבים תהיה: "טוב, אם לא טוב לך אז למה את שולחת אותם לבית ספר, מפסיקה להיניק אותם וכו'…"

החלטה ללכת לבית ספר או להשאר בבית היא מהותית. היא נגזרת מתפיסת עולם, נסיבות חיים ונסיבות אישיות של ההורים ושל הילד. לא נכון לדעתי "להפיל" אותה על הילד. אפשר להקשיב לקריאה שלו ולהתחשב בה, אבל את הבהירות לגבי ההחלטה, צריכים ההורים לקבל.

ככל שהמסגרת תהיה יותר ברורה לכם, לשני ההורים, יהיה לך יותר קל לבדוק את הכוחות שלך לעמוד במשימה הזאת. כך את תדעי בברור מה את צריכה לקחת על עצמך. ולבנך יהיה יותר ברור מה ההשלכות של הבחירות שלו, ההחלטות שלו וההתנהגות שלו על המציאות של חייו.

ויש עוד הרבה מה לומר על המעבר מבית ספר הביתה. זהו שינוי גדול שדורש זמן הסתגלות של הילד ושל ההורים. אבל על כך נדבר אם זה יהיה רלוונטי.

אורנה